החלטה בתיק בר"ע 16226-04-14

השופטת לאה גליקסמן :

1.        לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית דין האזורי בבאר שבע (השופט אילן סופר; סע"ש 15777-04-13) בה נקבע כי טענות הסף שהעלו המבקשים (הנתבעים בהליך העיקרי) "מצריכות בירור עובדתי ועל כן הן יידונו בשלב ההוכחות".

הרקע לבקשה :

2.        ביום 9.4.2013 הגיש המשיב נגד המבקשים תביעה לתשלום שכר עבודה, פיצויי פיטורים, דמי הבראה ופדיון חופשה שנתית בסך של 103,361 ש"ח. בכתב התביעה טען המשיב כי עבד "בשירות הנתבעים" מחודש אוקטובר 2003 עד חודש יוני 2006; עקב העובדה שהמבקשת 1 (להלן - החברה) נקלעה לקשיים, הסכים לדחיית תשלום משכורותיו וזכויותיו הנוספות, ואף הלווה כספים למבקשים
 2 ו- 3 (להלן - המנהלים); בשלהי שנת 2006 החברה הפסיקה את פעילותה, ובאותו מועד החוב כלפיו עמד על סך של 229,891 ש"ח; המשיב הסכים להסדר של פריסת החובות, ועד חודש נובמבר 2012 שולם לו  מדי חודש תשלום חודשי על חשבון החוב; בחודש נובמבר 2012 הופסקו התשלומים החודשיים על חשבון החוב, ובשלב מאוחר יותר אף הכחישו המבקשים את קיומו של החוב.

3.        בכתב התביעה התייחס המשיב לטענת ההתיישנות, וטען כי תביעתו לא התיישנה בהתאם להוראות סעיפים 6 ו- 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958. לטענת המשיב, עילת התביעה נולדה רק עת הפסיקו המבקשים את התשלומים על חשבון החוב, דהיינו בחודש נובמבר 2012. כמו כן, נוכח העבודה המבקשים שילמו למשיב מדי חודש בחודשו כספים על חשבון החוב, יש לראות בהם כמי שהודו בקיומו של החוב, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ומניין תקופת ההתיישנות החל במועד ההודאה. 

4.        באשר לחבותם של המנהלים טען המשיב כי בנסיבות המקרה יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המנהלים, שהיו הרוח החיה, בעלי המניות והמנהלים של החברה ולייחס להם את חובות החברה כלפי המשיב; בין היתר נטען כי קיים עירוב וערבוב בין המנהלים לבין החברה, עליו ניתן ללמוד מהודאת המנהלים כי הזרימו כספים רבים ל"כיסה" של החברה, ומכך שהמנהלים שילמו מכיסם את חובה של החברה.

5.        המבקשים הגישו בקשות לסילוק על הסף של התביעה נגדם. בבקשה הראשונה טענו כי יש לסלק על הסף את התביעה. בתמצית, טענו המבקשים להעדר סמכות עניינית, במיוחד בכל הנוגע לתביעה כנגד המנהלים, נוכח העובדה שהמשיב לא הבהיר בכתב התביעה על אלו עילות מושתתת תביעתו, לא הבחין בין "הרמת מסך" לבין  "הטלת אחריות אישית", נמנע מלטעון ולהצביע על זהות המעביד בטיעון פוזיטיבי ישיר, ולפיכך לא ביסס את סמכותו העניינית של בית הדין לדון בהליך; התביעה להחזר הלוואה שנתן המשיב למבקשים אינה בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. בבקשה השנייה נטען כי יש לסלק על הסף את התביעה כנגד המנהלים בשל היעדר יריבות, וכי יש למחוק את הטענות בדבר הרמת מסך, נוכח העובדה שאין בכתב התביעה טיעון עובדתי המבסס את הטענה בדבר "עירוב נכסים".

6.        טענות המבקשים נדונו במסגרת דיון מוקדם בהליך, ובסופו של הדיון קבע בית הדין האזורי כי "לאחר שמיעת טענות הצדדים, מוצא בית הדין כי טענות הסף של הנתבעים מצריכות בירור עובדתי ועל כן הן יידונו בשלב  ההוכחות".

החלטה זו היא מושא בקשת רשות הערעור לפני.

בקשת רשות הערעור :

7.        המבקשים טענו כי בית הדין האזורי חרג בהחלטתו מהכלל לפיו טענות סילוק על הסף נדונות ומוכרעות על פי האמור בכתב התביעה ועל פיו לבדו; המועד הראוי לדון ולהכריע בטענות מקדמיות הוא בשלב הראשון במשפט - בדיון קדם משפט; מחובתו של בית הדין, כאשר מתעוררת לפניו שאלה משפטית שמחייבת הכרעה, ובעיקר כזו שיש בה ממש העשויה להשפיע הן על קביעת סמכותו, מהות הסכסוך או זהות הצדדים להליך לנמק את החלטתו; על בית הדין האזורי היה לדון בנפרד בכל אחת מהבקשות ולא ליתן החלטה גורפת ולא מנומקת בכל הבקשות יחדיו. 

8.        לגופו של עניין טענו המבקשים כי לא נדרשת שמיעת ראיות לצורך בחינת השאלה אם התביעה התיישנה, שכן על פי כל דין ההתיישנות מחושבת אריתמטית, וכאשר על פי כתב התביעה גופו רוב רובו של הנטען בו התיישן אין צורך לנהל הליך הוכחות; לא נדרשת שמיעת ראיות כדי לקבוע כי על פי הנטען בכתב התביעה עצמו לא קיימת יריבות בין המשיב לבין המנהלים; גם אם קיימת עילת תביעה אישית נגד המנהלים אין לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעה נגדם; הטענות בכתב התביעה בנוגע להרמת מסך אינן מגלות עילת תביעה.

הכרעה :

9.        לאחר בחינת טענות המבקשים וכלל החומר שבתיק, אני קובעת כי דין הבקשה להידחות, מבלי להידרש לתגובת המשיב. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן.

10.   בהתאם לפסיקה, מדיניות בית הדין לעבודה היא הכרעה בהליך הבא בפניו לגופו של עניין. לעניין שימוש בסעד של מחיקה או דחייה של תביעה על הסף, קובעת הפסיקה כי -

"הסעד של מחיקה או דחייה על הסף של הליך אזרחי הוא סעד מרחיק לכת, ועל כן יש לנהוג לגביו זהירות יתרה ולהפעילו רק כאשר ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו...  השימוש בסעד זה בהליך אזרחי בבית הדין לעבודה, הוא על פי תקנות  44 ו-45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב- 1991 ובין היתר ב'שים לב למיוחד שבמשפט העבודה וביחסי העבודה..' ".

[דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', פד"ע כז 3].